ביוגרפיה

הסיפור שלי מתחיל לפני 48 שנה, יוני 1961 שבת בצהרים. אבא שלי נחצ'ה (נחום היימן, אז מוסיקאי צעיר עם בלורית שחורה ומדהימה) יוצא בטיסה מקיבוץ בית אלפא, בטנדר סוסיתא עם אימי דליה לבית החולים "העמק" שבעמק יזרעאל. בשעה 13:30 כשעה לאחר הגעתם לבית החולים הגחתי לאוויר העולם.
הקוריוז הראשון של חיי קרה מיד לאחר לידתי כאשר את ההנקה הראשונה קיבלתי מאישה אחרת ששהתה במחלקת היולדות. אותה אישה, הנושאת את אותו שם כשל אימי, קיבלה אותי להנקה ואימי שלי קיבלה להנקה את התינוקת שלה.
מקרה זה אופייני לסיפור חיי ובישר על תחילתם של החיים המעניינים שחיכו לי ועדיין נמצאים בפתחו של כל יום.
אם הייתי צריכה לבחור שם המתאים לטלטול הבלתי פוסק בין שני הקצוות הקיצוניים של חיי, "כמו צמח בר" היא הכותרת המתאימה ביותר.
זה המרחק בין "סמדר היימן" שגדלה על רקע שירי הגיבעטרון בקיבוץ ושירי רוק ופאנק בלונדון לבין "סי היימן"  2010 אישה שעשתה את כל הדרך בין הירוק של הגלבוע לאפור והאסבסט של פריז, לונדון, ירושלים ותל אביב...
זה המרחק בין הילדה העטופה בחום ואהבה של נחצ'ה ודליה היימן לבין הילדה שנאבקה בילדים אנטישמיים בלונדון של שנות ה-70.
זה המרחק בין ריחות העמק לריח האבק של מועדוני תל אביב סוף שנות ה-80.
זה המרחק בין ההצלחה המטאורית של סוף שנות ה-80 לשקט התקשורתי והמלחמה הקיומית של שנות ה-90 והכניסה המחודשת העצמאית והעוצמתית לשנות האלפיים.
זה המרחק בין האישה ששרה בקריצה ונענוע טוסיק את "לא עובדת בשביל אף אחד" לצד "יורים ובוכים" שנכתב בתום לב עם דמעות בעיניים כתגובה הומנית לאינתיפדה הראשונה.
זה המרחק בין הווינרית של "גיבור גדול" שכבש כל מצעד לסי שיוצאת לרחובות ותולה את הפוסטרים של עצמה.
זה המרחק בין סי הבועטת עם להיטי הרוק שמוכרת  תכשיטים ברחובות ת"א כדי לקנות את המיקרופון הראשון לבין סי המפויסת שמופיעה בשירת ארץ  ישראל עם אבא נחצ'ה בכל רחבי הארץ.
זה המרחק בין האישה המשוחררת שחייה חיי רוק סוערים וגידלה בנפרד את בנה הבכור תומר, לבין האישה שחיה היום עם אהבת חייה רועי שוחט הצעיר ממנה ב 10 שנים ומגדלת איתו באושר את ילדם המשותף יהלי בן ה 9.
גם כיום לאחר תהליך התארגנות שעברתי ומשרד ההפקות שהקמתי, מכל כיוון  שאני מציצה אל החיים, עדיין מרגישה שהכל עוד לפני. מתעוררת כל בוקר עם כמיהה לשיר שעוד לא כתבתי, מייחלת ללהיט הבא ....
אה כן .. כמעט שכחתי .. עוד לא מילאתי פעם אחת את קיסריה, אולי עדיף להתחיל מהזאפא. תל אביב מתה על המקום הזה ... 

טור אישי 

1 ספטמבר 2010

הי לכולם ....
יש תמיד את הרגע הזה בו השנה החדשה נכנסת זה משהו אחר זה משהו מיוחד מאוד....
זה רגע אחד שכל כך מאחד את כולם .. יש תחושה תמיד שאולי כולנו נזכה בטוטו
אולי כולנו נגיע רחוק כולנו נגשים חלומות נשכחים .זה רגע בו התפילה היא לגיטימית
רגע בלי ציניות רגע בו אפילו גדולי שוחי הביצה התל אביבית לובשים לבן ומאחלים רק טוב .אז זהו פה הבעיה אני לא באמת תל אביבית אני בעצם מעבירה את חיי בגעגועים שלעולם לא יבואו על סיפוקם לבית אלפא מקום הולדתי קיבוציהאהוב אשר בעמק המעיינות עמק יזרעאל.
השנה התמזל מזלי וחברה תפילתי עם עבודתי - אני מופיעה בשישי הבא ממש בחג עצמו בבית אלפא וחפציבה מעין איחוד לבבות  אז אני תפילה באמת עמוקה שהשנה הזו תחל במקום בו נולדתי ותקח אותי למקומות טובים באמת ... ולכם אהוביי קוראיי משוטטי האתר שלנו זה הזמן להוריד את ענני האבק שהצטברו בתוכינו להביט רחוק אל האופק השקוף ולחכות לסתיו ישראלי
שלכם באהבה ושנה טובה
סי